אגדה אינדיאנית מספרת על סבא המספר לנכדו – על שני הזאבים ששוכנים בתוכנו: האחד הוא זאב של אשמה, וביקורת. קנאה, מרמור וכעס
והשני של אהבה, חמלה, שמחה, אהבה, קבלה וסיפוק.
והזאבים כל הזמן נלחמים ביניהם בתוכנו.
הנכד שואל את הסבא בדאגה: ואיזה זאב מנצח?
והסבא עונה: הזאב שאתה מקפיד להאכיל יותר….
אז גם אנחנו בעד לדאוג להאכיל את הזאב הטוב ואותנו. ועדיף בפיצה.
בעצם, זהו אחד העקרונות הבסיסים של הפסיכולוגיה החיובית:
להפנות באופן מכוון את תשומת הלב שלנו, אל החוזקות שלנו, אל האתגרים שצלחנו, אל מה שמשמח אותנו וכד’.
אני טכנופובית.
אני יודעת את זה מגיל חמש.
זה לא רק הקושי להתנהל מול טכנולוגיה חדשה. זה גם החשש העמוק שהצעצוע החדש הזה שאנחנו כל כל מתלהבים ממנו יקום עלינו.
הזיכרון הטכנופובי הראשון שלי הוא מהופעת בר מצווה בקיבוץ של אחת הכיתות מעלי.
אני הייתי בת חמש בערך.
שנת אלפיים, נראתה אז, בראשית שנות השמונים רחוקה מאוד, והסעירה את הדמיון.
הילדים לבושים בבגדי כסף עשו ריקוד של רובוטים. מישהו אמר שם את המשפט: “בשנת אלפיים כולנו נהפוך לרובוטים”.
אני זוכרת עד היום את האימה שאחזה בי, שם על הרחבה מחוץ לאולם התרבות…
אני קוראת בשבועות האחרונים המון דעות על AI. האם זה בסה”כ עוד כלי טכנולוגי שבא להקל לנו את החיים וצריך שנלמד לעבוד איתו כמו כל טכנולוגיה בעבר שהפכה לטריוויאלית, או שהוא מבטל ומייתר את המקצועות היצירתיים: כותבים, ציירים, גרפיקאים וכד’,ענייני זכויות יוצרים ועוד ועוד…
ואני חושבת שזה בסה”כ עוד כלי טכנולוגי…
אבל זה לאו דווקא מרגיע אותי…
רוב הטכנולוגיות שמשמשות את הציבור הרחב, מהגלגל ועד ה AI, קידמו בעיקר שני דברים: יעילות ונוחות. וכל הטכנולוגיות ששרדו ומשמשות אותנו עד היום כנראה הצליחו להביא לשתי התוצאות האלה בהצלחה רבה.
אבל למרות שאנחנו מוקפים בטכנולוגיות יעילות וחוסכות זמן: כמו מכונת כביסה, wolt, מדיח, מכונית, וייז, וגם ה AI שאמור להוציא מידינו תוצרים מעל לכל דימיון בכמה דקות השקעה, אנחנו חיים בחוויית מירוץ ומחסור בזמן, יותר מכל דור אחר בהיסטוריה.
יותר מכפריים שעובדים עבודת כפיים בשדות, מהנשים שמכבסות בגדים בנהר, יותר מלקטים וציידים. אולי אפילו יותר מהאריסים בימי הביניים.
מסתבר שיעילות לא מייצרת יותר נחת…
ולמרות שאנחנו הדור העשיר בהיסטוריה, הנוחות שבאה איתה לא ממש מביאה לנו רווחה נפשית ואושר.
כי האושר שלנו תלוי בדברים אחרים, שאינם רק יעילות, נוחות ועושר. האושר שלנו נגרם מדברים אחרים לגמרי:
מערכות יחסים משמעותיות ותומכות.
אתגרים שצלחנו – משחררים דופמין וגורמים לנו סיפוק. (אותי זה יכול להחזיק ימים בתחושת ריחוף).
פעולות שגורמות לנו לשכוח מהעולם. להיות ב flow. כמו יצירה, טיול, ספורט, מוסיקה וכד’…
יציאה לטבע.
הגשמה וביטוי של הקול הייחודי לנו בעולם.
דברים, שהטכנולוגיה, עם כל יתרונותיה, דורסת לעיתים קרובות ברגל גסה.
התוצאות המרשימות של הבינה המלאכותית, יכולות אולי להחליף תוצרים פחות מתקדמים טכנולוגית, אבל הם מבטלים את החדווה שביצירתיות וביצירה.
הלוואי שההון האנושי והכספי של התרבות שלנו היה מושקע בדברים שמביאים לנו אושר לא פחות ואף יותר מבפתרונות טכנולוגיים.
ובינתיים כל אחד מאיתנו יכול לבחור איפה הוא משקיע את המשאבים האישיים שלו.
בתמונה: למרות שיש לנו בבית קרם קלנדולה קנוי טבעי ונהדר, החלטתי להשקיע לא מעט זמן בלנסות להכין אחד בעצמי.
ליקוט צמחים למאכל, רפואה וקליעה, מזכיר לי האמת הפשוטה שקל לשכוח:
הכל ניתן לנו בעולם הזה…
גרין פריידיי
נסעתי הבוקר להעביר סדנת קליעה במחטי אורן בגינה הקהילתית בגבעת אלה, וחשבתי על זה שזה מעשה כמעט חתרני, לפנות כמה שעות בבוקר שישי לקליעה של סל, ועוד בעיצומם של ‘חגי נובמבר’ הצרכניים. הרי יכולנו לקנות עכשיו סל מושלם בכמה שקלים….
בתרבות שמפעילה עלינו אין סוף לחצים לקנות ולזרוק. שחפצים הופכים זולים, חסרי ייחוד וחד פעמיים, לשבת כמה שעות ולקלוע סל זה על גבול ההזוי.
ובכל זאת, כשזה קורה הלב מרגיש שהוא הגיע הביתה.
אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו חיים בחברת שפע. אבל שפע הוא דבר מבורך…
ובעוד שמבחינה חומרית אנחנו חיים תרבות של עודף שיוצר נזק סביבתי וחברתי בל יתואר, מבחינות אחרות אנחנו חיים בחוויות מחסור קשה. מחסור בזמן, בנוכחות, באהבה עצמית, בחיבור ללב. מחסור שאנחנו מחפשים למלא בבריחה למסכים, קניות, אוכל אנד יו ניים איט.
כשאנחנו נפגשות לקלוע, אנחנו לא רק נפגשות לייצר סל. אלא לייצר נוכחות, חיבור, קצב שפוי בעולם שהולך ומאבד את זה.
וזה מדהים שהמעגלים האלה, של נשים בטבע סביב מלאכות מייצרים לנו געגוע למשהו שלא חווינו אבל טבוע לנו בנשמה. כאילו הלב חוזר לפעום בקצב שנכון לו.
יום כיפור במבט מיטיב
ולמרות שיום כיפור מתמקד בסליחה
כל השנים הרגשתי בו התמקדות באשמה.
אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.
והאמת שזו לגמרי הנטייה הטבעית שלי להרגיש אשמה. אני ממש לא צריכה יום מיוחד לזה,
ולא דימוי של שופט נורא שגוזר את דיני ומחליט עד כמה איומים חטאיי, ואיך ומתי אמות בגינם…
ועם זאת, תמיד אהבתי את יום כיפור.
את האווירה המיוחדת שלו.
גם בשנים שטיילתי ביום כיפור ( טבע הוא בית התפילה שלי)
וגם בשנים בבית הכנסת בעיר, בקרב קהילה אהובה.
אבל המילים שקראתי בסידור הלכו והתרחקו ממני.
פעם הייתי מחוברת במיוחד למנהג התשליך
לזרוק ממני בהתכוונות רבה את החטאים והפגמים שלי. אבל לא הייתי מסתפקת רק בזה. הייתי גם באה ב’חיוביות’ וכותבת לעצמי איך הייתי רוצה להיות השנה.
והאמת, שהמנהגים האלה מייצרים כל כך הרבה סבל, ובעיקר לא עוזרים להיות טובים יותר.
כשאני יוצאת מעמדת האשמה, אני יכולה ליצור שינוי באהבה ורכות.
במקום להתמקד באיך הייתי רוצה להיות ( שזו חוויה מתסכלת שמתמקדת בפער בין הרצוי למצוי), אני חוגגת עם עצמי את ההתקדמות וההישגים שלי.
וממש בשנים האחרונות אני מחליפה את השופט חמור הסבר הנורא והאיום, באלוהימה מכילה ואוהבת בכורסת מטפלים. היא מבינה שמאחורי כל ‘פגם’ ו’חטא’ עומד כאב. והיא לא שופטת.
אני מתחילה להבין שה’פגמים’ האלה הם מי שאני. ולא רק שזה בסדר להיות פגומה, הם לא באמת פגמים. הם גם חלק ממי שאני. ומתוך קבלה אני מצליחה להפוך אותם לכוחות שלי.
רוב החטאים שלי נובעים בעיקר מחוסר בקבלה עצמית וחוסר שמחה.
נגיד, קל לי ממש להתפרץ על הילדים כשאני מוצפת. משימות, בלאגן ורעש הם טריגרים רציניים בשבילי. אם אני כועסת על עצמי ומרגישה אשמה נוראית על כל התפרצות, לא אתפנה להבין מאיפה היא נובעת. אבל כשאני מבינה ומקבלת יותר את הרגישות הגבוהה שלי, אני גם יכולה להסביר אותה לעצמי ולאחרים ולתת לה מענה.
אני גם מבינה עכשיו שרגישות גבוהה היא גם חלק ממה שיש לי להביא לעולם. דרך האומנות למשל…
ביום ההולדת, הילדים שלחו אותי לטיול קצר בפארק, כדי שהם יוכלו לארגן את הבית ( כפרה עליהם).
ישבתי עם עצמי על ספסל ונתתי לעצמי מדליות דמיוניות על הישגי השנה:
השנה יצאתי מאזורי הנוחות שלי, העזתי לעשות דברים חדשים. פירגנתי לעצמי יותר. כעסתי על עצמי פחות. למדתי להכיל רגשות בצורה טובה יותר ולתקשר אותם עם המשפחה. התחברתי למקומות שממלאים אותי בשמחה ואנרגיית חיים ויש עוד …
סליחה על המקומות שכשלתי בהם
בטוחה שגם פגעתי בטעות.
עשיתי כמיטב יכולתי באותה סיטואציה.
צום קל וגמר חתימה טובה
כשאתן רואות את התמונות המשגעות האלה אתן בטח חושבות איזו אמא משקיענית אני. וזה נכון, בהינתן התנאים המתאימים. מה שקרה ממש מעט בחצי השנה האחרונה. את כל ארוחות הלחם והגבינה צהובה שהילדים שלי מכינים לעצמם במיקרו, אני לא אעלה לפייסבוק. ואין סיכוי שתדעו. אתם גם לא תדעו שהגענו לימים, של משהו כמו שבע שעות מסך, פשוט מתוך חוסר אונים, עייפות וחוסר אפשרות לעבוד או לצאת להתאוורר.
איזו אמא משקיענית אני עכשיו?
אותה אמא. עם כל צבעי הקשת. ובשנה האחרונה עם יותר אפרוריות.
תמיד מציירים קשת בענן על רקע שמיים כחולים. אבל בינינו, מתי ראיתם קשת בענן לא על רקע שמיים אפורים?
אתמול היה יום הפיצה, מסתבר, ומחרתיים יום המשפחה. נראה לי שניתן להכתיר את השנה הזו, כשנת המשפחה. שנה בה עברנו בין כל הקצוות האפשריים של היחד. בין כל צבעי הקשת. ולא מעט אפור גם.
כשעוד לא הבנו מה מצפה לנו, ונסגרנו יחד בבתים באמצע חודש מרץ אשתקד, נוצר מן זמן איכות שכולו מוקדש למשפחה. חוווינו נוכחות מלאה עם לבבות פתוחים, לא מיהרנו לשום מקום, לשם שינוי. בלי עבודה, בלי חוגים ואפילו כמה שבועות ללא לימודים.
הרבה זומים זרמו מאז ברשת, וגם לא מעט סגרים. והיחד שלנו ידע גם להגיע למחוזות השיגעון. בואו נודה, יש רגעים שכולנו רוצים לברוח מהבית.
אבל כך או כך לכולנו ברור יותר מתמיד, שהיסודות עליהם מושתתים חיינו הם המשפחה שלנו . לטוב ולרע.
אי שם באמצע מרץ, הגיתי משחק שולחן משפחתי שמחזק את היסודות האלה. במשחק, שנקרא ‘פיצה משפחתית’ ונראה כמו שולחן אוכל עם פיצה, אנחנו מתחרים מי ישים הכי הרבה מהתוספת שלו על הפיצה המשפחתית . כשהדרך לעשות זאת עוברת בשאלות מקרבות, ברוח הפסיכולוגיה החיובית, ומשימות מצחיקות שפשוט עושות כייף, ומעודדות גם את הבישנים והציניקנים להשתתף ולשתף.
מגיע לנו לחגוג את שנת המשפחה הזאת. באמת שמגיע לנו. ומגיעים לנו רגעי חסד, ואהבה וחמלה וקבלה. לעצמנו קודם כל, וגם אחד לשנייה.
